בכל סופשבוע, כאשר עמית היה חוזר לחופשה מהבסיס שלו, היה רחובנו השקט מתמלא צלילי פסנתר. כמה אהבתי לשכב במיטה, שלבי התריס פתוחים לרווחה, ולשמוע את המנגינות נשפכות מן הבית שממול. לעתים היו אלה צלילים רכים ועדינים, מפכים כמעיין, לעתים עזים וסוחפים כמפל מים, ותמיד מערסלים אותי בתוכם וגורמים לי להפליג במחשבות ובדמיונות. הכי כיף היה בשבת בבקר, כאשר ההמולה הרגילה כמעט ונפסקת לחלוטין, השקט אופף הכל ואז ממלאים הצלילים את האוויר.
עמית היה בחור גבוה, חסון, מבטו ושערו בהירים וחיוכו עדין. בילדותו היה חבר של בני הצעיר. פעמים רבות בקרו זה בביתו של זה ואף נשארו, לא אחת, לשנת לילה משותפת בביתו של אחד החברים. זכור לי במיוחד אחד הביקורים. שני הבנים ישבו במטבח שלנו, נשנשו חטיפים וע` סיפר בדיחות בצרורות. אני הייתי עסוקה בהכנת תבשיל כלשהו, כך שלא יכולתי להימנע מלשמוע ונהניתי מאוד מחוש ההומור שלו.
כאשר בגרו - התרחקו הבנים. כל אחד מצא לו את החבר`ה שלו. כאשר הייתי נתקלת ב עמית בכניסה או ביציאה מהחנייה שלנו הייתי מסתפקת ב"שלום" קצר ולפעמים בחיוך סתמי. מעולם לא סיפרתי לו עד כמה אני נהנית מהנגינה שלו. לפעמים הייתי חושבת בלבי שאולי אחרי הצבא, בבא הלימודים, ימצאו שוב הבנים שפה משותפת ויחזרו להיות ידידים. אהבתי לראותם יחד.
מהוריו של עמית, שהם קרובי משפחה של בעלי, שמעתי מדי פעם על התקדמותו בצבא, על דרגות הקצונה שקיבל, על אהבתו הגדולה לטיולים בשבילי הארץ ולנגינה בפסנתר.
לפני שנתיים וחצי קרה האסון. בבוקר שבת אביבית יצא עמית עם חבריו לסנפלינג במדבר יהודה. השמים הכחולים לא שלחו אפילו רמז על הגשם החזק העומד להתרגש בירושלים. השיטפון העז לא הותיר לו ולשלושת חבריו שום סיכוי.
משנתקבלה הידיעה על האסון ירד אבל כבד על הרחוב הקטן שלנו. כאבם של ההורים והאחות היה קשה מנשוא. הלוויה והשבעה היו מסכת צער וכאב שאין להם שיעור. המודעות השחורות שנשקפו אלי בכל פעם שפתחתי את החלון או כשיצאתי מהבית, היו תזכורת כואבת לאסון. לאיש מבני המשפחה המורחבת, החברים והמכרים, לא היו מילות נחמה כי אין נחמה על אבידה כזאת.
חודשים רבים לאחר האסון שמעתי, מדי פעם, את האב מנגן על הפסנתר. אולי עשה זאת לזכר בנו האהוב ואולי פשוט משום שהוא אוהב לנגן. הצלילים שנשפכו שוב לרחוב כבר לא גרמו לי לאותן תחושות מענגות וחלומיות. הם היו מעיין של כאב המפכה ומשתפך.
לפני מספר חודשים עברו ההורים דירה והשכירו את ביתם לאחר. נראה שלא יכלו לשאת את הזיכרונות מבנם בכל פינה של ביתם היפה.
הפסנתר נדם סופית.
נכתב על ידי יונה דורן 7/12/2009
עמית היה בחור גבוה, חסון, מבטו ושערו בהירים וחיוכו עדין. בילדותו היה חבר של בני הצעיר. פעמים רבות בקרו זה בביתו של זה ואף נשארו, לא אחת, לשנת לילה משותפת בביתו של אחד החברים. זכור לי במיוחד אחד הביקורים. שני הבנים ישבו במטבח שלנו, נשנשו חטיפים וע` סיפר בדיחות בצרורות. אני הייתי עסוקה בהכנת תבשיל כלשהו, כך שלא יכולתי להימנע מלשמוע ונהניתי מאוד מחוש ההומור שלו.
כאשר בגרו - התרחקו הבנים. כל אחד מצא לו את החבר`ה שלו. כאשר הייתי נתקלת ב עמית בכניסה או ביציאה מהחנייה שלנו הייתי מסתפקת ב"שלום" קצר ולפעמים בחיוך סתמי. מעולם לא סיפרתי לו עד כמה אני נהנית מהנגינה שלו. לפעמים הייתי חושבת בלבי שאולי אחרי הצבא, בבא הלימודים, ימצאו שוב הבנים שפה משותפת ויחזרו להיות ידידים. אהבתי לראותם יחד.
מהוריו של עמית, שהם קרובי משפחה של בעלי, שמעתי מדי פעם על התקדמותו בצבא, על דרגות הקצונה שקיבל, על אהבתו הגדולה לטיולים בשבילי הארץ ולנגינה בפסנתר.
לפני שנתיים וחצי קרה האסון. בבוקר שבת אביבית יצא עמית עם חבריו לסנפלינג במדבר יהודה. השמים הכחולים לא שלחו אפילו רמז על הגשם החזק העומד להתרגש בירושלים. השיטפון העז לא הותיר לו ולשלושת חבריו שום סיכוי.
משנתקבלה הידיעה על האסון ירד אבל כבד על הרחוב הקטן שלנו. כאבם של ההורים והאחות היה קשה מנשוא. הלוויה והשבעה היו מסכת צער וכאב שאין להם שיעור. המודעות השחורות שנשקפו אלי בכל פעם שפתחתי את החלון או כשיצאתי מהבית, היו תזכורת כואבת לאסון. לאיש מבני המשפחה המורחבת, החברים והמכרים, לא היו מילות נחמה כי אין נחמה על אבידה כזאת.
חודשים רבים לאחר האסון שמעתי, מדי פעם, את האב מנגן על הפסנתר. אולי עשה זאת לזכר בנו האהוב ואולי פשוט משום שהוא אוהב לנגן. הצלילים שנשפכו שוב לרחוב כבר לא גרמו לי לאותן תחושות מענגות וחלומיות. הם היו מעיין של כאב המפכה ומשתפך.
לפני מספר חודשים עברו ההורים דירה והשכירו את ביתם לאחר. נראה שלא יכלו לשאת את הזיכרונות מבנם בכל פינה של ביתם היפה.
הפסנתר נדם סופית.
נכתב על ידי יונה דורן 7/12/2009
